הכאב אינו מרפה (ספר ללא פרקים)

אנשים רבים עוברים ניתוחים, כמו שאני עברתי, להשתלה של פלטינה ביד או ברגל, וחוזרים לתפקוד מלא מהר יחסית וללא או כמעט ללא כאבים. ויש כאלה, כמוני, שכנראה לא יחזרו לחיים רגילים כל כך מהר, וודאי שלא בלי כאבים. אמת היד שלי והשוק השמאלי נפגעו קשה בתאונת אופנוע. אני רוכב על אופנוע כבד שנים רבות, ולפני שלוש שנים רכשתי את החלום שלי, הארלי דוידסון ספורטסטר 1200, אופנוע מפלצתי ומהמם. ההתרגשות שאחזה בי, בכל בוקר מחדש, להניע את המפלצת הזו ולנוע איתה מהבית לעבודה וחזרה בסוף היום היו החלק המענג של היום.

לפני כארבעה חודשים זה קרה. הייתי בדרך לפגישה, עוד יום רגיל. זאת הייתה אמורה להיות פגישה שגרתית ביותר עם לקוח שאני עובד אתו כבר שנים. ואז, ממש קרוב למשרד של הלקוח, אחד הנהגים החליט שהחיים שלי ממש, אבל ממש לא כמו שהוא היה רוצה לראות אותם, ועבר לנתיב שלי. לא סטיתי מהדרך או החלקתי, הוא פשוט עבר נתיב אחד ימינה במין הסתת הגה מהירה מאוד והתנגש בי. אני זוכר שראיתי את הרכב יוצא בפתאומיות מהנתיב, אבל לא היה לי באמת סיכוי לעשות משהו. אני לא חושב שיש אופנוע בעולם שיכול היה לצאת מזה בדרך אחרת. הרבה מחשבות עברו לי בראש בקצב מסחרר.

אני זוכר שהאופנוע קיבל מכה חזקה בכידון ואז באחד מארגזי הצד. הכידון התחיל לרעוד קצת. חשבתי שאם אנסה להאיץ את האופנוע אוכל לצאת מזה, אבל הרכב לא חזר לנתיב והמשיך להיכנס בי. נראה היה כאילו מישהו מנסה לחסל אותי. זאת הייתה ההרגשה, אבל לא, הנהג לא ניסה לחסל אותי. בעדות שנתן לחוקר התאונות שהגיע לזירה, הנהג טען שהוא פשוט נתקף בהלה ועשה בעיקר שטויות. כל הסיפור נמשך חלקי שניה בערך ומצאתי את עצמי מרוח על הכביש. הצלחתי לראות את ההארלי ספורטסטר שלי זרוק כמה מטרים ממני. לא איבדתי את ההכרה, אך אני זוכר שאני לא זוכר את הנפילה עצמה. הבנתי שעברתי תאונה. אנשים התחילו להתגודד סביבי. ניסיתי להזיז את הגוף. בהתחלה, כלום לא כאב לי. למעשה, לא הרגשתי כלום. ניסיתי לזוז, אבל ללא הצלחה. אחרי כמה שניות הופיעו הכאבים. הרגליים כאבו לי בטירוף, ועל אף שהייתי מצויד במעיל רכיבה, הגב חטף מכה. היה לי כאב חד מאוד בבטן. לא הרגשתי את יד שמאל. הסתכלתי עליה, היא הייתה מלאה בדם. את הכתף הצלחתי להזיז, אבל היד לא זזה. בשלב זה החלטתי לוותר על המאבק ולהישאר שכוב על הרצפה. לפתע הגיע מתנדב של איחוד ההצלה, זיהיתי אותו לפי הווסט האדום. הוא דיבר איתי והרטיב לי מעט את הפנים דרך הקסדה. אמרתי לו שאני לא מרגיש את יד שמאל ושהידיים כואבות לי. הוא הסביר שהאמבולנס בדרך ושמיד יטפלו בי. הוא שאל אותי כמה שאלות. נדמה לי שעניתי לעניין. שמעתי את הסירנות ברקע.

נראה היה שהגיעו לזירת התאונה יותר מאמבולנס אחד. בדיעבד התברר שהיד שלי כמעט נקטעה — היא נשארה  תלויה על מעט בשר, שעדיין לא נקרע. גם הרגל נשברה מעוצמת המכה. בבית החולים התברר שנגרמו נזקים נוספים. כשנפלתי, האופנוע שלי החליט ליפול עליי ולעשות עוד כמה נזקים בדרך, רגע לפני שנפל ונגרר על הכביש, מקרה נדיר שעלה לי בכריתה של אחת הכליות, הטחול וכיס המרה. הגב חטף מכה. על היד הרופאים נלחמו, בעיקר בינם לבין עצמם. הרופא שקיבל אותי בחדר הטראומה החליט שלא להתעכב על היד. הוא היה עסוק בהצלת חיי, בעצירת דימומים ובבדיקת פגיעות אחרות. שמעתי אותו, בקצה ההכרה שלי, אומר שהיד מיועדת לקטיעה. כף היד הייתה עדיין שלמה ומוגנת בזכות הכפפות האיכותיות ששמרו עליה, אבל מהמרפק ומטה לא נותר הרבה. כדי להשלים את הקטיעה, הוזעק לחדר הטראומה אורתופד — מנתח צעיר, שאחרי בדיקה מהירה שלו, החליט שהוא נלחם על היד. ויכוח החל בין הרופאים. "מה זה יעזור אם נתעכב בטיפול ביד ונאבד אותו?" שאל הרופא שקיבל אותי בחדר הטראומה. "אני לא מוותר על היד," קבע האורתופד. "אני לא מעכב אותו!" קבע הרופא הראשון והמשיך, "יש לו דימומים בבטן." לא יכולתי להקשיב יותר. ההכרה התערפלה. נראה שהכאב, הקושי ומשככי הכאבים טשטשו והתישו אותי לחלוטין. עצמתי עיניים.

פקחתי אותן אחרי כמה שעות. הבטן שלי הייתה חבושה, היד חבושה ומגובסת, וג'ודי הייתה לידי. ראיתי שהעיניים שלה אדומות. הסתכלתי עליה ודמעות הציפו את עיניי. ג'ודי ניגשה אליי וליטפה את ראשי בעדינות. הדמעות שלה הרטיבו את הגבס שעל ידי. "עברת תאונה קשה," היא אמרה לי. ניסיתי לדבר, אך שוב הדמעות חנקו את גרוני. התחלתי לבכות. ג'ודי התיישבה לידי,  הצמידה את המצח שלה לשלי ובכתה. דקות ארוכות לא יכולנו לדבר. ג'ודי קמה ונישקה לי את המצח.

"כמעט שאיבדתי אותך," היא אמרה והמשיכה לבכות. "אני פה," הצלחתי ללחוש וניסיתי להחניק את הדמעות. ג'ודי שמעה את הקול שלי והבכי שלה התגבר. היא קרבה את השפתיים שלה לשלי ונשקה לי קלות, אני לא הצלחתי להשיב

לה בנשיקה. רופא נכנס לחדר. "אני שמח שהתעוררת," הוא אמר. אחרי זה הוא אמר עוד כמה דברים, אבל לא הייתי קשוב. הוא חילק כמה הוראות לאחות שטיפלה בי, כתב משהו על הדף שהוצמד למיטה שלי, ולפני שיצא אמר: "אתה צריך לנוח הרבה. עברת טראומה קשה." ג'ודי יצאה בעקבותיו. בזווית העין ראיתי אותה מהנהנת. כשהיא חזרה הצלחתי להחניק את הדמעות. "מה הוא אמר?" שאלתי אותה. "עזוב," היא אמרה והמשיכה "עכשיו אתה צריך לנוח." "אני לא עוזב, ג'וד," התעקשתי, "מה הוא אמר?" "הוא אמר שאתה צריך לעבור עוד סדרה של ניתוחים," היא נשמה עמוק כדי שלא לבכות שוב. "איזה ניתוחים?" שאלתי אותה. "בעיקר ביד שלך," היא אמרה. "לא סידרו אותה?" שאלתי והסתכלתי על הגבס. "היד שלך כמעט נקטעה," היא אמרה והתקרבה עוד קצת. "כן, את זה כבר ראיתי על הכביש," אמרתי לה. "זה כנראה תהליך ארוך," היא הסבירה והוסיפה, "אבל עכשיו אתה הולך לנוח." עצמתי את העיניים שוב והדמעות עלו. בכיתי בשקט, הנפש שלי בכתה. הפחד היה מהול בכאב ובחשש ממה יהיה ואיך החיים יראו בימים שאחרי התאונה. לאחר כמה דקות,

פקחתי את העיניים. ג'ודי ישבה לידי והביטה בי.

"מה קרה עם האופנוע, אהובה שלי?" שאלתי אותה. "ירון התקשר אליי ואמר לי שהוא ייקח אחריות על האופנוע, ככה בעצם נודע לי על התאונה." "מה הכוונה?" שאלתי. באמת, מי הודיע לג'ודי איפה אני ומה קורה איתי? ואיך? "כנראה שאחרי התאונה מישהו צילם את האופנוע והעלה את התמונה בקבוצת רוכבי אופנועים כזאת או אחרת," הסבירה לי, "כמו שאתה מראה לי לפעמים כל מיני תמונות של תאונות כאלו ואחרות."

"אבל איך העניין נודע לירון?" התעקשתי. ירון היה שותף שלי וחבר טוב, גם הוא רוכב אופנוע. אנחנו חברים טובים כבר הרבה שנים. "ממה שהבנתי ממנו, הוא מיד זיהה את האופנוע שלך. הוא התקשר אליי מיד וסיפר לי שהוא יצא למקום התאונה." "מסכן," היא הוסיפה, "כשהוא שמע את הקול שלי, הוא הבין שאני לא יודעת." "אוקי..." אמרתי, מצפה לבאות. "לקח לי כמה שניות להבין שאם ירון התקשר אליי, אז קרה משהו." שמעתי את הניסיון שלה להחניק את הדמעות. היא המשיכה.

"שאלתי אותו מה קרה לבנג'מין," היא סיפרה, מתחילה שוב לבכות, אבל ממשיכה.

"בהתחלה הוא גמגם ואמר שהוא חייג אלי בטעות. אמרתי לו שאני לא מטומטמת ושיגיד מה קרה." הבכי שלה התפרץ ואני נחנקתי מדמעות.

"הייתי בטוחה שאתה מת," היא אמרה. היא התכופפה לנשק לי את היד הבריאה. הרגשתי איך הדמעות החמות שלה מרטיבות לי את כף היד.

"אבל אני לא," אמרתי לה, חנוק גם אני. נשמתי עמוק. כל נשימה כאבה לי. כל תזוזה עלתה לי בכאב בכל מיני נקודות בגוף. ניסיתי שלא להסגיר את מה שעובר עלי, אבל לא ממש הצלחתי. "ירון הודיע לי שהוא בדרך לזירת התאונה, ושמכיוון שזה כנראה האופנוע שלך הוא יעדכן אותי," היא שיתפה. "איזה מהמם הוא," אמרתי. "אתה מכיר אותי," היא אמרה והוסיפה "התקשרתי לכל בתי החולים עד שפה בשיבא ואמרו לי שהביאו לפה פצוע תאונת אופנוע. אפילו לא אמרו לי מה מצבך. באתי הכי מהר שיכולתי."

"מסכנה שלי," אמרתי לה. "היית בדיוק בחדר ניתוח. לא אמרו לי מה מצבך... כשיצאת והרופא עדכן אותי שאתה חי, נשמתי פעם ראשונה אחרי הרבה זמן," היא אמרה ושוב פרצה בבכי. בכיתי איתה. לא יכולתי לזוז.

"ירון שלח לי הודעה שאתה פה, אמרתי לו שאני כבר לידך. הוא כתב לי שהוא מטפל באופנוע ומיד יגיע, ואם אני צריכה משהו או שיש חדש, שאעדכן במיידי," היא אמרה. זה כל כך לא מגיע לה, לג'ודי שלי, חשבתי לעצמי. למען האמת, עם כל הכאב, חשבתי בעיקר עליה ועל הילדים.

ג'ודי ואני הרבה שנים יחד. אחרי השירות הצבאי, יצאתי לטיול ארוך של יותר משנה בווייטנאם, קמבודיה ותאילנד. מתאילנד טסתי לאוסטרליה לשלושה חודשים, שם הכרתי את ג'ודי. ג'ודי הייתה נערה יפה בצורה קיצונית. בעיניי נתפשה כנערה, למרות שהיא הייתה כבר בת 20, אבל נראתה נערה בת 15. כל דבר בה שידר ואמר יופי וטוב — הפנים הבהירות שלה, עיני התכלת הבהירות, הגדולות  והעמוקות שלה והשיער הבהיר והחלק שלה היו שלמות, הגוף שלה צעק שלמות והתמימות שלה הייתה אולי הדבר הכי יפה שפגשתי מעולם. נפגשנו באחד הערבים באיזה באר מקומי. היא הייתה חברה בקבוצת חברים של אחד האנשים שהכרתי באוסטרליה. למרות הביטחון העצמי הרב שלי, לא היה לי מספיק אומץ לגשת ולהתחיל איתה. הבנתי שאין לי ממש סיכוי להתקרב לשלמות הזאת. השיער הבלונדיני שלה, אפילו שהיה לא מוקפד וסתור מעט, היה מושלם בעיניי. הכתפיים החשופות שלה, בעיקר בשמלה האדומה הקלילה ההיא, גרמו לי להחסיר נשימה בכל פעם שהמבט עבר עליהן. למעשה, אותו ערב היה ההתחלה של החיים שלי עם ג'ודי. אני זוכר שמעבר לכל ההתרגשות מיופייה החיצוני, בעיקר התרגשתי שאחת כמו ג'ודי מדברת איתי ועוד היא זו שיזמה וניגשה לדבר איתי. הפתיע אותי שהיא לא עפה על עצמה. היא מאוד התעניינה בי, בהתחלה מכיוון שאני מישראל וששירתי בצבא ואז ניסינו למצוא נושאים עניין משותפים, סרטים, במאים, סדרות או כל דבר אחר שמחבר בינינו. היא הייתה לגמרי בעניין של למצוא חן. כשכל החברים הלכו והבאר נסגר, נסענו לצוק שמשקיף על העיירה והמשכנו לדבר עד שעלתה הזריחה. אני זוכר שכל כמה דקות עברה בי המחשבה 'מה השלמות הזאת עושה איתי?' כל תנועה שלה הייתה מהממת, הקול שלה היה נעים, תחושת החמימות והנוחות שהיא נסכה בי הייתה מדהימה. בניגוד להרבה בנות שפגשתי בחיים עד אז, הפעם לא הייתי עסוק במחשבה של מה קורה שם מתחת לבגדים ומתי אני מגיע לשם. הפעם היה לי נעים רק לדבר ולהיות במחיצתה. כשהבוקר עלה, ג'ודי נעמדה ואמרה שהיא כבר צריכה ללכת  הביתה. קמתי, התקרבתי אליה. לא יודע איך ומאיפה הגיע האומץ, אבל איכשהו שאלתי אותה אם היא רוצה לטייל איתי. לי היה ברור שהדבר האחרון שהייתי רוצה הוא שהערב הזה יגמר, שהקשר הזה יתנתק ושאאלץ לעזוב אותה. הייתי נעול ומכור. היא הסתכלה עלי במין מבט יפה כזה,

ואמרה לי דבר שבלבל אותי. "בנג'מין, אני חייבת להגיד שיש לי חבר." "הבנתי," אמרתי לה בשקט והשפלתי מבט. "אבל," היא אמרה, "אני לא אחמיץ את ההזדמנות לטייל

איתך בעד שום הון שבעולם," וחייכה אלי. הופתעתי ממש. הידיים שלנו נפגשו.

"אבל מה עם החבר שלך?" שאלתי בהיסוס, עדיין לא מאמין שיש סיכוי שתצטרף אלי.

"לא יודעת... זה משהו חדש שעוד לא ממש הבשיל," היא אמרה והתקרבה עוד יותר. נישקתי אותה על הלחי. הריח שלה והתחושה של העור שלה הטריפו אותי. לא ידעתי מה אני מרגיש. הרגשתי מרחף. היא הסתכלה עלי וחייכה. "אני צריכה כמה ימים כדי להתארגן," היא אמרה. "כמה שאת צריכה ג'וד," אמרתי לה. ליוויתי אותה הביתה. נפרדנו בנשיקה נוספת. זה לא אמיתי מה שקורה פה, חשבתי לעצמי, זה לא הגיוני. הרחתי את כף היד שלי, היה עליה עוד קצת ריח של ג'ודי. ישבתי שם, מביט בשמש שמתחילה לעלות על החיים שלי.