הפתקים של הינדי (ספר ללא פרקים)

׳אני ממש מטומטמת׳ חשבתי לעצמי, תוך כדי שאני מתלבשת באוטו שלי כשרענן לידי. רענן התלבש גם הוא. רענן חייך את החיוך שכבש אותי מלכתחילה. היה בו בעיקר טוב. ״אני חייבת להגיע הביתה״, אמרתי לו. ״בסדר״, הוא ענה לי בצורה פשוטה ונעימה ועזר לי לסגור את הרוכסן של השמלה. הכל קרה מהר מכפי שחשבתי.

בשישי האחרון הזמנו כמה זוגות חברים לארוחת ערב. בין החברים היו גם רענן ואשתו. רענן מעולם לא היה ברשימת הפוטנציאליים שלי. למעשה לא הייתה לי בכלל רשימת פוטנציאליים שמית. היו מחשבות ופנטזיות, אבל הן היו עקרוניות כאלה, כאילו על סיטואציות. עד לפני כמה שנים לא היו שם בפנטזיות, גברים שאני מכירה ובטח לא חברים קרובים. רענן ואני התכתבנו לא מעט, אם כי גם לא יותר מידי. הייתה פעם אחת ששאלתי אותו מה זה סקסטינג והוא הציע שבמקום הסברים נכנס לשתי דמויות ונשחק סיטואציה מינית בהתכתבות. הוא קרא לעצמו כריס ואני הייתי אנה. בהתחלה לא כל כך הבנתי מה עושים ומה קורה ומי נגד מי ומה כיף בזה אם בכלל, אבל לאחר שנתתי לזה הזדמנות אמיתית הבנתי את הכיף שיכול להיות בזה ובאותה נשימה פחדתי מאוד להיסחף ולהיות במצב שלא אוכל להפסיק. לא יודעת אם זה היה רענן או כריס או אנה או אני, אבל פחדתי. בשלב כלשהו עם כל המאמץ שנדרש היה, החלטתי לעצור את זה. חייבת לומר שכשהייתי אנה והצלחתי להתנתק מעצמי, היה בזה סוג של כיף וריגוש מדהים. סוג של עולם שבו הייתי לגמרי בשליטה ולגמרי מובלת כשרציתי. המשכתי לחשוב ולפנטז על אנה וגם על אנה וכריס עוד הרבה אחרי שרענן ואני סיימנו את הקטע המשותף. על המשך הפנטזיה הפרטית שלי לא שיתפתי את רענן. עם וללא קשר, הייתי מתכתבת עם רענן מעת לעת או אולי יותר נכון לעתים די תכופות, אבל בעיקר בענייני דיומא ולא ברמה המאוד אישית. הוא היה חבר שאני יכולה להתייעץ איתו על הכל.

באותו ערב שישי כשהחברים היו אצלנו, היה קצת מוזר ומביך, אבל רענן חייך אלי משום מה כל הערב. היה בזה משהו כיף ובעייני עדיין חברי ותמים. בשלב כלשהו הלכתי למטבח להביא את מגש הפירות שחתך אביתר, בעלי. בעודי צועדת עם המגש, הרגל שלי נתקלה בכיסא בדרך לשולחן וכמעט מעדתי. רענן ניגש לבדוק מה איתי ועזר לי להתייצב. "את בסדר?" הוא שאל. "כן", עניתי. רציתי להיעלם מהמבוכה. המגש הגיע קצת מבולגן לשולחן. ״אני חייב להגיד שהמגש היה פאר היצירה, כשהכנתי אותו וחבל שחירבת אותו ככה״, אמר לי אביתר ליד כולם. שום מילה על זה שכמעט נפלתי. 

חלק מהחברים שמו לב לאמירה של אביתר וחלק היו בשלהם. רענן היה היחיד שהתעמת איתו ״היא כמעט נפלה״, הוא ענה לו מייד. ״ראיתי״, ענה לו אביתר באדישות והמשיך ״בשביל זה צריך לשים לב, כפרה עליך״, ענה אביתר והסתכל לעברי. רענן לא המשיך. אני לא עניתי. אפילו לא נפגעתי. הייתי כהה לפגיעות הקטנות האלה. כשנכנסתי חזרה למטבח לאחר כמה דקות רענן נכנס אחרי. הוא הביט בי כאילו הוא שואל ״מה???״ גם לרענן לא היה חדש היציאות האלו של אביתר, אבל הוא לא ספג אותן על בסיס קבוע ולמרות זאת עדיין היה עוד רגיש אליהן במידה זו או אחרת. ״מגיע לך יותר!״ אמר לי רענן את המילים הכל כך חותכות. הערב נגמר בערך באותן אנרגיות. כשהחברים יצאו מהבית, רענן העביר בי מבט ארוך. אביתר ואני לא החלפנו יותר מידי מילים. סידרנו את הסלון והמטבח ונכנסנו לישון.

בבוקר מוקדם קיבלתי הודעה מרענן ״את בסדר?״ ״כן״, עניתי בצורה הכי יבשה, תשובה שלא הייתה קרובה למציאות בכלל, אבל זו התשובה שסיגלתי לעצמי כדי להימנע מהתמודדות עם המציאות. ״אני כאן אם את צריכה לדבר״, הוא כתב. שלחתי חזרה מדבקה עם תודה ומייד מחקתי את ההתכתבות. ה׳את בסדר?׳ וה׳מגיע לך יותר׳ שלו ניגנו לי כל היום על הנשמה. לא יודעת מה היה בזה, אבל זה חלחל לי לנשמה כמו טפטוף של דיו, שמתפשט ונספג בכל נים של הדף.

ביום ראשון שלאחר סוף השבוע, בסביבות הצהרים עברתי ליד העבודה של רענן. אני יודעת איפה המשרד שלו, מכיוון שהחברה שבה אני עובדת מספקת לחברה שבה רענן עובד חלקי חילוף וחומרים מתכלים. ״אני כאן, ליד העבודה שלך״, כתבתי לו. לא יודעת למה ומה הייתה כוונת המשוררת, אבל כתבתי. ״נפלא, את רוצה לעלות?״ הוא כתב מייד. ״מעדיפה שלא״, עניתי. ״אז אני יורד ונשב איפשהו״, הוא ענה והוסיף ״אני פותח לך את השער של החניה״. נכנסתי והחנתי את האוטו בקצה החניה, במקום שבו רק האוטו שלי עמד ומשני הצדדים ריהוט ישן של משרד, שעמד להיזרק. נפגשנו בלובי של הבניין וניגשנו לבית הקפה, שהיה סמוך לפתח הבניין. סיפרתי לרענן על הלקוח שממנו הגעתי. כמה שהוא היה מגעיל ובוטה ואפילו על גבול המטריד מינית. הוא סיפר לי גם על לקוח דומה, רק בלי ההטרדה, או שהוא חסך את זה ממני. "אני חייבת לחזור", אמרתי לו לאחר כחצי שעה לערך וקמתי. "אני אלווה אותך לאוטו", הוא קבע. כשהלכנו לאוטו נראה היה שהוא מתאפק שלא לדבר על שישי בערב. גם בבית הקפה וגם כשהלכנו לכיוון האוטו הייתי עסוקה בלהביט לו בפנים. הפנים שלו אמרו טוב. כשהגענו לאוטו הוא נעמד ביני לבין דלת הנהג. "תבטיחי לי לשמור על עצמך". רציתי לענות לו, אבל במקום זה מצאתי את עצמי מתקרבת אליו. רענן התקרב אלי גם. היה ביננו מגנט לא ברור שהוביל לנשיקה. עצרתי לאחר שהצלחנו להחליף מעט נוזלים. הסתכלתי עליו. הוא עשה עוד צעד אלי ונצמד לי לגוף. הידיים שלי עטפו לו את הראש והתנשקנו בטירוף. הרגשתי איך הידיים שלו עולות לי לאורך הגוף ונעצרות לי על החזה. דווקא היום שמתי חזייה קשיחה. הייתי רטובה, כמו שלא הייתי הרבה מאוד זמן. "מה אנחנו עושים?" שאלתי אותו ודחפתי שוב את השפתיים שלי לשלו. ברגע הזה רק הוא ואני היינו קיימים ביקום. לפחות ככה הרגשתי, עד ששמעתי מישהו פותח רכב בקומת החניה, שבה היה הרכב שלי. הדפתי את רענן. הוא לא התנגד ונעמד במרחק של כמטר ממני. "תעמוד שם ואל תזוז", אמרתי לו מתנשפת ומחייכת. רענן חייך חזרה. פתחתי את הדלת של האוטו ונכנסתי פנימה. רענן התקרב לאוטו. נכנסתי פנימה יותר לתוך האוטו ועברתי למושב ליד הנהג. רענן תפס את מושב הנהג וסגר את הדלת. "מה עכשיו?" הוא שאל. העולם המשיך לא להתקיים עבורי. חזרנו ליקום מקביל ומנותק. הידיים שלי היו בכל מקום עליו. אני לא זוכרת כל פרט. אני רק זוכרת שהייתי בתוך הדבר הזה ללא שליטה. כשסיימנו את הטירוף הזה ישבנו שעונים לאחור, כמעט מעורטלים לגמרי וסידרנו נשימה. הטלפון שלי צלצל. אביתר היה על הקו. כשאביתר מחייג יש תמונה גדולה שלו על המסך. לא עניתי. "אני... לא יודעת איך להסביר את מה שקרה כאן", אמרתי לרענן. "אני יודע", הוא ענה בפשטות והמשיך "את מוצאת חן בעיני מאוד. לא, רגע, אני דלוק לך על התחת מהרגע שהכרתי אותך, אבל תמיד היית של אביתר אז לא התקרבתי". אהבתי שהוא דיבר בבוטות.

"ומה קרה עכשיו?" שאלתי. "את באמת שואלת?" הוא ניסה לבדוק אם אני רצינית או מתלוצצת. "נראה לי שלא", עניתי וחייכתי במבוכה, תוך כדי שאני מתנשפת. היה רגע. ממש היה רגע, אבל יחד עם הרגע הזה הרגשתי מטומטמת. לא יודעת להסביר למה. רענן נפרד ממני בנשיקה על הלחי. "את מאוד סקסית ומאוד מיוחדת", הוא אמר רגע לפני שיצא מהאוטו. התיישבתי במושב הנהג. לא. לא הייתה לי כוונה להזדיין איתו או להתמזמז איתו, או אפילו להתנשק איתו. תכל'ס לא הייתה לי כוונה לכלום. האוטו שלי הוא זה שהביא אותי קרוב למשרד שלו ולכן האוטו שלי אמור לשאת בכל האחריות.

סידרתי נשימה. הבטתי במראה וסידרתי מעט גם את השיער. חייגתי לאביתר. "תביאי חלב ולחם מחמצת כשאת חוזרת", הוא אמר מייד כשענה. "ערב טוב גם לך בעלי היקר", עניתי בציניות. "ערב טוב", הוא ענה קצרות והמשיך "לחם מחמצת, או אגוזים או שיפון", הוא חידד. "או.קיי", עניתי. "וחלב", הוא חזר עוד פעם על הבקשה. "בסדר", עניתי בטון מבטל והמשכתי "משהו נוסף?" "לא", הוא ענה ולאחר כמה שניות ניתק.

זו הייתה שיחה די טיפוסית בתקופה האחרונה. למעשה בשנים האחרונות. מי שהכיר את אביתר יכול היה בקלות לחשוב שהוא האדם הכי עדין ורגיש בעולם, כזה שלא יכול היה לפגוע אפילו בזבוב. אני הכרתי אביתר אחר. זה ברור שכשאת חיה עם אדם, את נחשפת למעלות שלו כשם שאת נחשפת למגבלות שלו ואף לצדדים האפלים שיש לו וכן... לכל אחד יש גם את הצדדים האלה. לא הייתי צריכה להסתיר מאביתר את הריח של הרוק של רענן או משהו אחר, מכיוון שאביתר היה עיוור בכל מה שקשור אלי. נראה לי שגם אם הייתי עם רענן מחובר אלי, גם אז הוא לא היה שם לב. אחרי שארגנו את הערב וכל אחד היה בענייניו עלינו לחדר השינה. שלא ישמע בטעות שהיו תוכניות של זוגיות שם. אביתר נשכב למיטה ולקח את הספר התורן ליד ואני נכנסתי להתקלח. לאחר שהתנגבתי עמדתי מול המראה בחדר השינה, עירומה לגמרי והבטתי בגוף שלי. ׳סה״כ סבבה׳ אמרתי לעצמי ומייד המשכתי ׳שני ילדים נבטו בבטן הזו ושתו משני השדיים אלה ובאחד ההריונות אפילו עליתי יותר מ-27 קילו, אבל סה״כ עכשיו, הגוף הזה נראה די סבבה׳. הבטתי באביתר. הוא שכב במיטה והיה שקוע בספר שלו. הוא קרא משהו על איזשהו גורו או שמאן או משהו כזה, דבר שהיה רחוק ממני. חשבתי שאני הכי רחוקה מרוחניקיות. טעיתי. מסתבר שאם אתה כזה, אין לך סיכוי לברוח מעצמך. ואני... אני עומדת מול המראה, עירומה מביטה בגוף שלי ובעלי היקר, שכבר מזמן לא מרייר עלי, מרייר עכשיו על תורתו של איזה גורו.

לא היו לי חרטות על מה שהיה היום עם רענן. זה לא שזו הפעם הראשונה, שיצא לי לגעת בגבר אחר חוץ מאביתר, אבל זו הפעם הראשונה שזה היה עם חבר קרוב.

עד היום לא שכבתי עם אף גבר אחר חוץ מאביתר. למעשה חוץ מהקצת ששכבתי עם אביתר. לפני שנולדו הילדים, עוד משהו עבד. אביתר לא יכול היה לראות אותי עירומה, מבלי להתייחס או במילה או במגע ועל פי רוב זה היה במגע. אחרי הלידה הראשונה לקח לו הרבה זמן לחזור ולהתלהב מהגוף שלי, ולאט לאט גם מה שהיה הלך ודעך. זה לא שאין לנו סקס, אבל זה הפך עם השנים למשהו טכני, ולפעמים מוזר ולעתים רחוקות מבעית. יש פעמים שהוא הופך פתאום כוחני או עושה כל מיני דברים אחרים, שהוא לומד כנראה מסרטוני הפורנו, שהוא צופה בהם, אבל אני לא מתנגדת, כל עוד זה לא חוצה גבולות מבחינתי. אני מנסה לזרום עם מה שיש.

עם הילדים יש לו סיפור שנע בין אבא מושלם ל׳חבל שבאתם לעולם הזה להפריע לי בחיים שלי׳. הוא לא אמר את זה מעולם, אבל אני יודעת היטב שמה שלא אומרים אותו, הרבה פעמים מתנהגים אותו. זה בא לידי ביטוי בעיקר כשהוא עסוק בדברים שלו ואחד הילדים רוצה שהוא ישחק איתו או מבקש את זמנו לדברים אחרים. טוב, ברור לכולם שילד לא מבקש את הזמן, אלא דורש אותו או פשוט בא לקחת אותו. במקרים

האלו, התגובות של אביתר מפחידות אפילו אותי מידי פעם. למדתי לזהות את מצבי הרוח שלו ואני מוצאת את עצמי מפוחדת מהתגובה שלו, כשאני רואה אותו באחד ממצבי הרוח האלה כשגאיה

או תום באים אליו. ולא, הוא מעולם לא הרים יד עלי או על הילדים. הדיבור שלו עדין ושקט על פי רוב. גם כמות הפעמים, שהוא הרים עלי או על הילדים את הקול הייתה מעטה מאוד וגם אז, בגלל האופי שלו ואפילו המראה שלו, זה לא היה מאיים במיוחד. מה שהיה מאיים ופוגעני הוא בעיקר המילים החותכות שלו, הסרקזם, הניתוק הריגשי, הביטולים הרגשיים והזלזול.

לצערי לא הייתה בו גם זוגיות ומשפחתיות. כמות הפעמים שצחקנו יחד, צחוק שלוח רסן, הייתה מזערית. אני לא מצליחה לזכור את הפעם האחרונה שהיינו בפרץ צחוק. מבע הפנים שלו היה נע בין סביר לזועף,

כשהמחט של הסקאלה הזו נטתה יותר ויותר לכיוון הזועף. הוא ניהל את אחת המחלקות היותר מורכבות במפעל שבו הוא עבד. הוא לא אהב שום דבר בעבודה שלו, אבל התמיד בה. הוא תמיד התגאה במה שהם עושים, אבל כשהיה מדבר על העבודה שלו, הוא היה תמיד מתלונן וזועף. גם על עצם העובדה שהוא קודם מהר הוא התלונן. עבור המעסיקים שלו, הוא היה מנהל רציני. המנהל הישיר שלו קרא לו ׳מטאור׳. אביתר שנא אותו בכלל ובמיוחד על זה. מוזר, אבל זה מה

שהוא הרגיש כלפיו וכלפי הקידום המהיר שלו.