את משהו את (ספר ללא פרקים)

תחילת הספר

קמתי על הרגליים. נאחזתי בקצה הבר כדי שלא אפול. לא בטוחה אם החדר הסתחרר או אני הסתחררתי, אבל משהו היה ממש לא יציב. שתיתי מלא. שתיתי שתי כוסות יין, כוס אחת של קוקטייל מתוק שהגישו לי וכמעט חצי ליטר בירה. לוינסון, הברמן, מכיר אותי לא מהיום. אני באה לפה הרבה בזמן האחרון. אולי אפילו קצת יותר מדי. הוא יצא מאחורי

הבר והושיב אותי חזרה. הוא לא שאל שאלות והזמין לי מונית. "תודה מלאך שלי", אמרתי לו והנחתי את הראש על הדלפק.

בבוקר התעוררתי עם הנגאובר מטורף. למזלי זה היה יום שישי והילדים היו אצל אלי, כך שלא ממש היה אכפת לי מתי ואיך אקום. לוינסון למד להכיר אותי עם הזמן ולדעת מתי נכון לי להפסיק. אני חושבת שזה בגלל שהיו פעמיים שהוא הסיע אותי הביתה, החמוד הזה. פשוט הגעתי למצב שלא יכולתי לנהוג. בהתחלה לא ממש הבנתי איך לוינסון לא מנסה להתחיל איתי או ליזום משהו. אחרי הכול, אני נראית לא רע ונמצאת בבר, שבו אני די מאבדת את זה, ומשם... זה יכול לקרות, בעיקר כי לוינסון היה ממש חמוד בעיני. מהר מאוד הסתבר לי שהוא פשוט גיי. מהרגע שהבנתי את זה, הוא הפך להיות ממש חברה שלי לכל דבר ועניין. אני לא אשקר ואתוודה שהיו פעמים שהסתכלתי עליו, בעיקר אחרי כוס יין אחת לפחות, ואמרתי לעצמי ״לוינסון, לוינסון, חבל שאתה גיי״, אבל זה היה רק עם עצמי ורק לעצמי ורק אחרי כוס יין משובחת אחת לפחות.

​

עד לפני כמה שנים, נושא ההשתכרות היה ממני והלאה. אז עוד הייתי נשואה לאלי ובמסלול הבטוח למות משועממת. הכול היה רגיל לגמרי, עד שהתברר לי שאני לא מכירה את האדם שאני נשואה לו. יותר מזה, הבנתי שאני אפילו לא הכרתי את עצמי. מצאתי את עצמי מתאהבת ושוכבת ונוקמת באובססיביות ומתאהבת שוב באדם שסתם ניסה לנצל אותי, כחלק מסכסוך עסקי מורכב עם בעלי. ממש כמו בסינדרום שטוקהולם, התאהבתי בו. לא, בעצם לא התאהבתי בו. הוא הפך אותי לסמרטוט ברמה הרגשית, אבל במידה רבה הוא פתח לי את העיניים

כדי להבין למי אני, בעצם, נשואה.

הנישואים שלי לא עמדו במבחן האירוע ההוא ואלי ואני נפרדנו. הפרידה הייתה הוגנת וקצרה. אני לא יכולה להגיד שאלי ואני נשארנו חברים, אבל החלטנו שבשביל הילדים, לפחות למראית עין, נכבד האחד

את השנייה ונשמור את הסיבות לפרידה שלנו רחוק מהם. לשמחתי אני יכולה להגיד שאנחנו די מצליחים לעמוד בזה. מכיוון שהבנתי שממש לא הכרתי את האיש שאני חיה איתו, היה לי קל באופן

מפתיע להוציא אותו מחיי. לאחר הפרידה מאלי, לקח לי זמן להבין את הלבד הזה. בתקופה הראשונה לא ממש יצאתי מהבית. השקעתי המון בילדים, בבישולים ובלהיזרק מול הטלוויזיה. מקסימום הייתי מזמינה את רווית לכוס יין. שתי גרושות שמרגישות, בצורה הכי מטומטמת שיש, שהן ניצחו את המערכת ויצאו ממעגל הלחץ של זוגיות, אבל הלכה למעשה, היינו בודדות.

ערב אחד רווית התעקשה שנצא לבר. בעיני רוחי דמיינתי ברים כמו בסרטים, מקומות ענקיים עם מוזיקה וחתיכים. בפועל הגענו לפינה חשוכה שהבעלים הגאה קרא לה ״הו-בר״. אז אולי יש הבדל בין פאב לבר... לא יודעת... בכל מקרה, זה היה דלפק שפונה לרחוב, שלושה שולחנות על מדרכה, עם כסאות לא משהו וברמן צעיר ומקועקע, שהיה מוזג כל אחת מהכוסות שהגיש במקצועיות מלווה בתנועות מוגזמות. לאט לאט התחלתי לצאת אחת לשבוע, ולפעמים זה הפך ליותר. יצאתי עם רווית, לפעמים עם ימית, חברה מהעבודה, גרושה גם כן, ולפעמים פשוט לבד. לא חיפשתי שיתחילו איתי או משהו. רציתי להיות בסביבה של אנשים, שבאים לאבד את הסאחיות שלהם ולהעביר את שעות הלבד שלהם בבר, במקום להימרח מול הטלוויזיה. גם כמות השתייה בכל פעם עלתה. התנסיתי בהמון דברים שלא טעמתי קודם לכן. מצאתי את

עצמי חוזרת פעם אחר פעם לבר שלוינסון בירמן בו.

אחרי שהתעוררתי והצלחתי איכשהו לעמוד על הרגליים, ירדתי למטבח להכין לי קפה, כדי שאוכל לפתוח את העיניים. התיישבתי עם הקפה באי במטבח ובהיתי, די בכלום. הראש היה עוד כבד. פינג! מהטלפון פילח את האויר ואת המחשבות הריקות שלי. ההודעה הייתה מלוינסון.

'מקווה שאת בסדר דנדוש', הוא כתב והוסיף לב. 'אהוב שלי', כתבתי לו והוספתי 'מה טוב עשיתי בחיים האלה שזכיתי להכיר אותך?' 'מהממת שלי... העיקר שאת בסדר', הוא כתב. אופס... גם הוא קורא לי מהממת.

קבעתי עם רווית למסאז' הבוקר במלון לאונרדו בתל אביב. בפעם האחרונה שהייתי שם, היה לי מסאז' אמאל'ה, באמת אחד הטובים. באותה פעם, עשיתי טעות וביקשתי מהמסז'יסטית שתעשה לי עיסוי חזק, כזה שמרגישים אותו ולא מלטף. היא הייתה חזקה מאוד, המנוולת. קיללתי אותה הרבה תוך כדי, אבל לבסוף הרגשתי כל כך

טוב ומשוחררת.

רווית אמורה לאסוף אותי. היא אוהבת לנהוג. הקטע הוא, שהמכשפה מגיעה תמיד בזמן. מצד אחד, כייף לתאם איתה דברים, ומצד שני זה מלחיץ. אני בשנים האחרונות קצת התנתקתי מהלחץ הזה של להיות מחויבת לעמידה בזמנים, בעיקר אחרי לילות שבהם אני שותה ובימים שהילדים לא במשמרת שלי. אבל אני סתם מתלוננת, רווית ממש אחלה בקטעים האלה. היא שולחת הודעה כשהיא מתעוררת. כשהיא מתארגנת היא שולחת עוד הודעה ומבררת מה צריך להביא. שולחת הודעה שהיא יוצאת לדרך והודעה כשהיא שתי דקות מכאן. הבוקר למעשה, עוד לא ממש התעוררתי. אני עוד בשלב שאני מנסה להבין איך מחזיקים את הראש ישר ויציב ולדבר לעניין. כתבתי לה

שקמתי ושאני מתארגנת ושלחתי לה לב.

בכל פעם שאנחנו הולכות למסאז', רווית מזמינה מסז'יסט גבר. אצלי השריטה הזו, שאני רוצה שרק אישה תעשה לי מסאז' ושאני לא מוכנה שגבר יגע בי בקטע הזה, עוד לא עברה. באופן אוטומטי אני מבקשת מסז'יסטית. לא מבינה עוד למה קשה לי עם המחשבה, שגבר זר יעסה את הגוף שלי עם שמן. זה עדיין נראה לי אינטימי מאוד, אבל כנראה זה

רק בראש הדפוק שלי.

״תגידי, לא מפריע לך שגבר עושה לך מסאז׳?״ שאלתי את המכשפה בין בירור לשיפוט מייד כשנכנסתי לאוטו. ״מפריע?״ היא ענתה בגיחוך. ״כן, מפריע", עניתי לה בנימה תוקפנית, להראות לה שאני מתכוונת למה שאני אומרת וגם צודקת. כמה שאני אוהבת להיות צודקת. "אני עדיין לא מסוגלת, שיבוא איזה גבר חרמן ויעשה לי מסאז׳״, עניתי לה ומייד הבנתי שהראש שלי נעול. רווית סימנה לי עם היד סימן של ביטול ואמרה "כשתגדלי תביני".

אחרי שרווית נפרדה מבעלה ועברה את ייסורי השיקום, היא הפכה לנשמה משוחררת. חשבתי שזה מהלך אוטומטי שהנשמה עושה כדי ליצור חוויה מתקנת. אני, לעומתה, מהרגע שנפרדתי מאלי הפכתי מסוגרת, מדודה ושקולה יותר. הדרך שמצאתי לנסות לפרוץ את

המסגרות האלה היא לשתות, אבל גם זה לא ממש עוזר.

​

העיסוי היה מהמם. לאחר העיסוי מזגנו לנו כוס יין וישבנו בחוץ, בשמש הנעימה של הבוקר. היינו עם חלוקי רחצה. רווית עצמה את העיניים ונתנה לשמש ללטף לה את הגוף. שתינו לבשנו רק תחתון וחלוק. אני כל הזמן הקפדתי לסגור את החלוק שלא יציץ ממנו כלום, אבל רווית התרווחה על הכיסא הנוח, הזיזה את החלוק כמו מנסה להסתיר רק את הקצה של מה שחשוב, מזמינה את השמש להמשיך וללטף לה כל חלק בגוף. רווית יכולה הייתה לעצום עיניים ולתת לכדור הארץ פשוט

להסתובב לו בכייף. אני, משום מה, הייתי דרוכה כל הזמן. צמד כסאות לידנו ישבו גבר ואישה צעירים. לה היה גוף פצצה, נראה כמו גוף של ילדה שעוד לא ילדה. הוא נראה היה די טוב, גוף חלק,

שחום ועם לא מעט קעקועים גדולים. עד לפני שלוש שנים הייתי נגד קעקועים. זה נראה היה לי כמו מעשה של ערסים או של אנשים שמנסים בכוח להביע משהו. כשנפרדתי מאלי, הדבר הראשון שרווית עשתה איתי הוא לקחת אותי למכון קעקועים ולקעקע יהלום בחלק הפנימי של יד שמאל שלי. "כל פעם שאת קצת מהורהרת תסתכלי על הקעקוע", היא אמרה לי. מאז עשיתי עוד שניים, בקטנה. חייבת לציין שכשאמרו לי שזה ממכר לא האמנתי, אבל זה ממש ממכר. אי אפשר להסביר את זה.

הילדה שעוד לא ילדה הייתה עסוקה בטלפון שלה והגבר הסתכל לעברנו. "יש פה מישהו, שמנסה להרוויח כמה שיותר מהעור החשוף שלך", אמרתי למכשפה שנכנסה למצב של "עזבו אותי בחייאת". "מממ..." רווית הוציאה צליל לא ברור מהפה. "יש פה מישהו שנראה טוב, שמנסה ליהנות לא רק מהבת זוג הכוסית שלו, אלא גם מבת הזוג החשפנית שלי", אמרתי לה. "שייהנה וישאיר טיפ", היא אמרה בנימה מבטלת, הניחה את כוס היין על הרצפה לידה והעמיקה את ישיבת הסתלבט שלה. החלטתי שזה הזמן שגם אני אנסה להניח לעולם להתנהל בצורה עצמאית. עצמתי את העיניים ונתתי לשמש לעשות בי כבתוך שלה, אבל עדיין הייתי דרוכה.

כשפקחתי את העיניים, המקועקע כבר לא היה שם. הייתה שם רק 'הילדה שלא ילדה' וכיסא ריק לידה. הבטתי ברווית. היא כבר מזמן לא איתנו. בזווית העין ראיתי את הגבר חוזר, ככל הנראה מהשירותים או הלובי או משהו כזה והולך לכיוון בת הזוג שלו. בדרך הוא שמט מידו פתק, כאילו זורק אותו לכיווננו. בהתחלה חשבתי שנפל לו משהו ורציתי להגיד לו, אבל מכיוון שזה היה פתק והייתה לי תחושה שהוא זרק אותו לכיווננו, פתחתי אותו. בפתק היה כתוב 'יהונתן' ומספר טלפון. הפתק נחת אצלי, אבל היה לי ברור שמדובר בפתק שמיועד למכשפה הכמעט מעורטלת, שמתרווחת לה בנחת לידי. הסתכלתי שוב על הפתק והסתכלתי על 'יהונתן'. הוא לא סובב את המבט לכיווננו, אלא נכנס למוד התחרדנות,

כמו המכשפה.

"הוא מעוניין בך", אמרתי לה. "שיבוא", היא סיננה תשובה, שוב בנימה מבטלת. "אז זהו... שהוא בא, מפגרת", אמרתי לה. היא פתחה את העיניים. "איפה הוא?" היא שאלה בחיוך. "הוא פה", אמרתי לה ונתתי לה את הפתק. "מה זה?" היא שאלה, לקחה את הפתק והוסיפה "הופה, הופה, יהונתן". "סתמי", אמרתי לה, "החברה שלו יכולה לשמוע". היא התיישרה זקוף יותר על הכיסא והסתכלה עליהם. "יושבת לידו כוסית של החיים והוא מנסה להתחיל איתנו?!" היא אמרה בטון כועס. "או שאת מנמיכה את הקול או שאני הולכת", אמרתי לה בטון כועס עוד יותר. אני לא מסוגלת להביך אנשים, גם אם הם מאנייקים, שמתחילים עם נשים אחרות ליד בת הזוג שלהם. "בסדר... בסדר..." היא לחשה והוסיפה "הוא דווקא נראה לא רע".

​

הסתכלתי עליה. טיפת הנינוחות שכבר הצלחתי לייצר נעלמה וכעס לא מוסבר על כל הסיטואציה תפס את מקומה. "הוא עם חברה שלו כאן, מפגרת", אמרתי לה בלחש. היא עצמה שוב את העיניים ספק מסונוורת, ספק בביטול. "הוא גם לא הטעם שלי", היא אמרה וסקרה אותו שוב, "או שבעצם כן?" הוסיפה תוך שהיא עוצמת את העיניים ומתכנסת שוב לתוך עצמה.

אני העפתי מבט נוסף בגבר. הוא הסתכל עליי, חייך והחזיר את המבט לטלפון שלו. מה הוא רוצה ממני? חשבתי לעצמי. לידו יושבת סוג של שלמות, לידי יושבת סוג של מעורטלת והוא מחייך אליי? דחפתי את הפתק לכיס של חלוק הרחצה ועצמתי את העיניים. ניסיתי להיעלם לרגע, אבל בזווית הדמיון שלי הוא עדיין הביט לכיווני. כשפקחתי את העיניים הוא ובת הזוג שלו כבר לא היו שם. הערתי את רווית והצעתי

לה שנתארגן ונצא לאכול ארוחת בוקר.

במבואה שלפני המקלחות נתקלתי בו שוב. הפעם 'הילדה שלא ילדה' לא הייתה לידו ורווית כבר נכנסה למקלחת. "תתקשרי אלי", אמר והמשיך מבלי לחכות לתשובה. "בחלומות שלך", סיננתי בשקט, כאילו בניסיון להשמיע משהו, שאף אחד לא ישמע באמת.

כשישבנו לארוחת הבוקר, המחשבות שלי נדדו לכל מיני מקומות. לא הייתי בטוחה על מה אני חושבת, אבל הדהדו לי המילים "תתקשרי אלי". לא הרגשתי כלפיו וכלפי מה שקרה כלום. ניסיתי להבין מה הוא רוצה ולמה הוא התאמץ לכתוב פתק ולמה אני אמורה להתקשר אליו. יכול להיות שיש לו פטיש לנשים יותר מבוגרות ממנו? רק לאחרונה למדתי את הפירוש למילה 'מילפית'. אני מילפית בעיניו? ואם כבר מבוגרות, אז למה אני ולא רווית, שיושבת לצידי וחושפת את כולה

כמעט? אני לא נראית רע, אבל רווית הרבה יותר סקסית ממני...

​

"הלו!" הדהד הקול של רווית בין המחשבות שלי שתפסו קצב "את פה?" "כן..." גמגמתי "סתם נדדו לי המחשבות". "מה קרה?" היא ניסתה לברר. נראה שהאירוע עם 'יהונתן' לא ממש חצה לה את קו המחשבה. ״תגידי, מכשפה״, אמרתי לה, מנסה לנסח את ההמשך ״מה היה הקטע של המקועקע?״ ״את מדברת על ה'יהונתן' שלך?״ היא שאלה. נראה היה שהיא נהנית להיות רעה וצינית. ״כן״, עניתי, מנסה שלא להתייחס לעקיצה עצמה. "ליד המקלחות הוא פתאום ביקש ממני שאתקשר אליו". רווית הניחה את המזלג, הרימה מבט שניסה להיות רציני. ״את יודעת מה נראה לי?" התחילה רווית, נשמה לרגע והמשיכה "נראה לי שהוא ראה אותך, נדלק ורוצה ממך... את יודעת״, תוך שחיוך ממזרי נמרח לה יותר ויותר על הפנים. ״אני מדברת ברצינות״, ניסיתי לנתב את השיחה לתוכן. ״תקשיבי נשמה״, היא ענתה והרצינה ״אני לא בטוחה שאני מדייקת, אבל אחת לשבוע לפחות אני מקבלת מחרמן תורן טלפון עם בקשה להתקשר אליו, או בקשה לקבל את הטלפון שלי״. היא לקחה לגימה מהכוס והוסיפה ״את כנראה עדיין לא מורגלת״. ״אני לא יודעת״, עניתי לה והוספתי ״היה בזה משהו מוזר״. ״אז תתקשרי אליו ותדעי״, היא ענתה והוסיפה ״מקסימום תרוויחי סקס טוב, או תנסי לראשונה בחייך בשלישייה״. היא גם מכשפה וגם מנוולת, חשבתי לעצמי, אבל כייף לה שהיא לוקחת כל דבר שהיא פוגשת בצורה הזו.