מהממת (ספר ללא פרקים)

פינג... זה היה צליל של הודעה חדשה שנכנסה בווטסאפ, כמו המון הודעות חדשות שנכנסות מהבוקר ועד הבוקר שאחרי. לא היה לי כוח אפילו להסתכל מי השולח או מהי ההודעה. בטח עוד הורה שחופר בקבוצה של בית הספר. אני שונאת את הקבוצות החופרות האלה, גם את הקבוצות היותר מצחיקות. ישבתי עם הקפה שלי בפינת האוכל. הטלפון היה לא רחוק ממני. אפילו לא הושטתי את היד לקחת אותו. אלי ישב בסלון והיה עסוק בטלפון שלו. בטלוויזיה התחיל פרק של הישרדות. מה שעבר לי בראש הוא שהילדים כבר במיטות, יש לי עוד כמה דברים קטנים לעשות אחרי שאני מסיימת את הקפה שלי, מקלחת ו... איזה כיף, להיזרק בסלון ליד אלי ולהירדם מול הישרדות. כרגיל. ערב כמעט כמו כל הערבים שקדמו לו. בשנים האחרונות נוצרה שגרה ביני לבין אלי וזה ממש בסדר מבחינתי. האמת, הרוגע הזה ממש מתאים לי. היו שנים שבהן היה סוער יותר לטובה ביני לבינו, והיו תקופות שבהן הסערה הייתה לרעה, אבל זה כנראה ככה. בחיים של כל זוג בסופו של דבר מגיעים לשגרה מאוזנת ובריאה עם פיקים פה ושם. אנחנו כנראה שם. אחרי המקלחת ירדתי למטה. בדרך לסלון, תוך כדי שאני הולכת להיזרק ליד אלי, לקחתי איתי את הנייד והנחתי אותו לידי.

​

שמעתי פינג נוסף. כשפתחתי את הטלפון נזכרתי שהייתה עוד הודעה שלא התייחסתי אליה. ההודעה האחרונה הייתה אכן מהקבוצה של הכיתה של יהלי, הבן הגדול שלי, אבל ההודעה שלפניה הייתה ממספר שאני לא מכירה והיה כתוב בה:

ערב טוב לך...

ניסיתי להסתכל בתמונה של הוואטסאפ, התמונה הייתה של חוף ים. מעצבן אותי שאנשים שמים בוואטסאפ תמונה שלא קשורה אליהם או תמונה של הילדים שלהם. מוזר, חשבתי לעצמי. כנראה מדובר בטעות. אחרי שהשקעתי עוד שנייה של מחשבה הבנתי שעד כמה שאני יודעת, אין אפשרות לשלוח וואטסאפ למספר לא מוכר בטעות. רציתי לשאול את אלי, אבל אלי בשלב זה היה במלחמה חסרת סיכוי עם האישונים שלו. גם אני עצמי הייתי עייפה מכדי להמשיך לחשוב, אז התעלמתי. המחשבה על זה קצת העסיקה אותי עד שנרדמתי. בבוקר חיכו לי כרגיל כמה הודעות מקבוצת הבנות שקמות מוקדם. הן קוראות לקבוצה “המשכימות״. קראתי את השטויות הרגילות שלהן. דורין שלחה סרטון של מתיחות שעושים ביפן או בסין או איפה שהוא במזרח. אני לא מתחברת. חשבתי לעצמי שאם זה מה שיש לה לעשות על הבוקר, אז החיים שלי כנראה “תוססים״ ביחס לחיים שלה וכדאי שתמצא לה חיים ומהר. תוך כדי הקפה של הבוקר, פתאום הודעה נוספת מאותו מספר. בוקר טוב...אלי לא היה לידי, הוא היה במקלחת. הסתכלתי שוב ושוב על ההודעה. הבהילה אותי המחשבה שמישהו לא טועה ושולח הודעות במכוון. החלטתי להבהיר לשולח או לשולחת את עצם הטעות. בוקר טוב, אני חושבת שאתה או את כותבים לי במקום לכתוב למישהו או מישהי אחרת בטעות, כתבתי והוספתי אימוג׳י נבוך, בעיקר כדי להסיר את המבוכה מהצד השני. ראיתי את המספר מחובר ואת ההודעה שלי זוכה לשני ויים כחולים. מצאתי את עצמי יושבת ובוהה בהודעה שהייתה פתוחה על הטלפון. אלי בדיוק הגיע למטבח, איחל לי בוקר טוב ויצא. כעבור שלוש דקות הופיעה הודעה נוספת:זו לא טעות דנית. אני באמת מאחל לך בוקר טוב אימא׳לה! זו לא טעות. הוא יודע את השם שלי. פה כבר ממש נבהלתי. הוא אכן כתב לי. מי זה?! תראה אני לא בעניין של התכתבויות, בטח לא עם מישהו שאני לא מכירהחיכיתי לקבל ממנו הסכמה, וכך לסיים את העניין, ולמען האמת גם בלי הסכמה החלטתי לסיים את זה כאן ועכשיו. הייתי בשוק מעצמי שאני מנומסת ומתחשבת. הסתכלתי בשעון. ראיתי שכבר לפני שתי דקות הייתי צריכה לצאת לעבודה. אם אני יוצאת כמה דקות אחרי שבע וחצי, אני נכנסת לפקקים מטורפים וממש לא בא לי. לגמתי את השלוק האחרון של הקפה ועמדתי לקום, ואז התקבלה הודעה לקונית וקצרה שהטרידה יותר מכל ההודעות עד עכשיו: את מכירה נו, מה זה משחק החידות הזה באמצע החיים? החלטתי להיות קצת יותר תקיפה. אם לא תזדהה אני לא אענה יותר ראיתי שהוא קרא את ההודעה, אבל הוא לא הגיב. קמתי ויצאתי למכונית. התחלתי בנסיעה, אבל העניין הזה הציק לי. הוא מכיר אותי? מי זה? כשהגעתי לעבודה נכנסתי ישר לפגישה. היינו חודשיים וחצי לפני הגשת פרויקט ענק, ולכן בעבודה הדברים היו לחוצים. הייתי אמורה להיות חלק מצוות האינטגרציה, ולכן המעורבות שלי בכל חלק ובכל שלב בפרויקט הייתה קריטית. בשעות הבוקר המאוחרות קיבלתי ממנו הודעה נוספת ובה הופיעה שאלה. בדיוק סיימתי להציג מצגת שקשורה לדרישות האינטגרציה בפרויקט. דנית, האם זה בסדר שלעת עתה תקראי לי עמית? עמית?! תהיתי לעצמי ושמעתי את עצמי מתעצבנת על עצמי, על זה שאני מחליטה לבזבז זמן מיותר על ה״עמית״ הזה או מי שהוא לא יהיה. לא... זה לא בסדר שאני אקרא לך עמית אם אתה לא עמית וזה לא בסדר שאני אקרא לך בכלל, עניתי וצירפתי אימוג׳י כועס, או שתגיד מה העניין ומי אתה או שאני שמה לך חסימה וזהו. אין לי כוח לשטויות ולמשחקים האלה.מוזר מאוד, חשבתי לעצמי. מי זה באמצע החיים מחליט לפנות אליי ככה ולמה הוא חושב שזה בכלל יעניין אותי? מה הוא מנסה להשיג? רומן? זיון? שימצא לו חיים ויניח לשלי. הרגשתי סוג של הקלה מעורבת בכעס אחרי שכתבתי את ההודעה. שוב ראיתי שהוא קרא ולא הגיב. קיוויתי שבזה זה נגמר. לקראת סוף יום העבודה קיבלתי הודעה נוספת ממנו: דנית, המטרה האחרונה שלי ואולי אחרי האחרונה היא לגרום לך לכעוס ומייד אחרי זו הגיעה אחת נוספת: את תמיד יכולה לחסום אותי, ואם תחסמי אותי, אני לא אנסה ממספר אחר אני שמחה על כך, כתבתי חזרה. לא חשבתי על האפשרות שהוא יכול להמשיך ולהציק לי מכל מספר אחר מהרגע שיש לו את המספר שלי. אין לך הרבה סיבות לבזבז זמן עליי כרגע, אבל אני בטוח שמהר מאוד תמצאי את הסיבות חצוף... חשבתי לעצמי. תקשיב עמית או מי שלא תהיה, אני אישה נשואה ולא בעניין של רומנים מהצד. מעולם לא היה לי וזה ממש לא מעניין אותי, ולפני שכתבתי את המשפט הבא הופיעה ההודעה: אני יודע, ואת אימא לילדים זה באמת הפך קריפי מרגע לרגע.

​

אם זה בסדר מבחינתך, הוא המשיך, כאילו לא מרגיש שאני מנסה לבעוט אותו החוצה מהחיים שלי, בואי נסכם שאם את מחליטה שאין לך שום עניין עכשיו או בכל רגע נתון, תכתבי לי שאין לך עניין ולא אנסה שוב. ממש בלי לחשוב כתבתי לו חזרה: אין לי שום עניין להתכתב או להכיר. ראיתי שהוא קרא את ההודעה, ושוב, כהרגלו, לקח לו זמן להגיב. אחרי שכתבתי את ההודעה הזו התחלתי להרגיש קצת לא נוח עם האגרסיביות שלי. אולי זה לא מישהו כזה קריפי ולא פוגע. המשכתי את המשימות שלי כדי לצאת בזמן הביתה. אני אומנם אדם די תכליתי ולא מבזבזת זמן על שטויות, אבל לא עד כדי להעליב בן אדם. מצד שני, בחיים לא פלרטטתי עם מישהו, בטח לא מאז שהתחתנתי. או שזה לא ממש נכון והיה לי פלירט עם אחד הלקוחות שלי. מזל שעצרתי את זה בזמן, אחרת זה היה מאוחר מדי. חבל לי... כתב מי שכינה את עצמו עמית והמשיך: אני חושב שאם היית נותנת לזה הזדמנות, אפשר שהיה לנו כיף להתכתב ולהכיר. מייד עלתה לי הדניתיות הכפייתית שלי לראש וכתבתי: תגיד אתה חי בסרט? אבל עצרתי רגע לפני ששלחתי. החלטתי לעדן טיפה. אני לא יודעת למה אתה מצפה, אבל אני לא מפלרטטת, לא מתכתבת עם גברים ולא מחפשת פנטזיות וריגושים שוב ההודעה נקראה ושוב התגובה בוששה לבוא. בכל פעם שהוא התעכב בתגובה, מצאתי את עצמי דרוכה לקראת התגובה שלו ומחכה במתח לראות מה הוא כותב. בדרך הביתה, במכונית, שמעתי שקיבלתי הודעה. יש לי עיקרון, אני לא מסתכלת על הודעות בזמן נהיגה. לא בגלל הדוחות האסטרונומיים אלא בגלל הבטיחות. אבל הפעם זה היה שונה. הפעם כאילו חיכיתי מתוחה להודעה.

​

אני מבין שכל הסיפור הזה נראה לך מוזר ותלוש מהמציאות, אבל גם אני לא בקטע של פנטזיות עצרתי בצד. אז אני לא מבינה את הקטע... כתבתי לו והמשכתי: למה לא להזדהות וזהו? ושוב, כמו חיה מאולפת שיודעת שעכשיו אני אמורה לחכות להודעה הבאה, המשכתי בנסיעה. הגעתי הביתה והכנתי לי קפה. מה קורה חברה סקסית ומהממת שלי? הגיעה הודעה מרווית. רווית היא החברה הכי טובה שלי. אנחנו חברות בלב ובנפש. הכרנו בצבא ומאז אנחנו חיות לחלוטין אחת את השנייה. רווית הייתה השטותניקית של החבורה. היינו קבוצת בנות, אבל הקשר ביני לבין רווית היה חזק במיוחד. האנרגיות שלה היו סוחפות. הבנים אהבו אותה מאוד, הבנות אהבו אותה – כולם אהבו אותה ואהבו להיות לידה, וגם אני. גם אחרי הצבא היינו המון יחד, בילינו וצחקנו את החיים שלנו. גם כשהיו לנו מערכות יחסים, החברות בינינו עמדה מעל הכול הרבה פעמים. אני בסדר מהממת שלי, איך את? עניתי לה. משועממת. מתה לפגוש אותך, היא כתבה. ננסה מחר בערב? כתבתי לה, הדבקתי לב והוספתי מתגעגעת. לא ידעתי אם לשתף אותה בשלב זה בהודעות המשונות שאני מקבלת. האמת, לא ידעתי בכלל אם יש במה לשתף ואיך. עוד מעט אלי חוזר עם הילדים, חשבתי לעצמי. מעניין מתי עמית יואיל בטובו להגיב לי. אני לא מאמינה שאני מחכה לתגובה שלו, חשבתי לעצמי. אני פשוט מפגרת. פתאום נשמע צליל של הודעה. ואחריו עוד אחד ועוד אחד. הודעה אחת הייתה ממירית מהעבודה, השנייה מקבוצת המשכימות והשלישית מעמית.

​

לא קראתי את שתי ההודעות הראשונות. פתחתי את ההודעה של עמית. אם הייתי מזדהה, יכול להיות שהיית מאבדת עניין, הוא כתב. ברור, חשבתי לעצמי, אתה לא אליל ולא בראד פיט. ולמה הוא כותב לי “יכול להיות שהיית מאבדת עניין?״ הוא חושב שכרגע יש לי עניין? אז אתה מניח שעכשיו יש לי עניין ואם היית מזדהה הייתי מאבדת אותו? שאלתי כדי לדייק את הדיון שלנו. אני מניח שאם לא היה לך בכלל עניין או סקרנות היית קוטעת את ההתכתבות הזאת מזמן בן זונה. הוא צודק. הרגשתי שיש לי עניין אמיתי. לא הבנתי מה מושך אותי להמשיך. אז מה עדיף? כתבתי לו, להיות סטוקר? מטרידן? ידעתי שעכשיו אאלץ לחכות. שמעתי את האוטו של אלי מגיע. הוא והילדים נכנסו הביתה. הילדים באו וחיבקו אותי. מאלי שמעתי משהו כמו “היי מותק״ שהתרחק לכיוון הסלון. מצאתי את עצמי בודקת בכל כמה דקות אם “עמית״ מגיב או אם הוא מחובר. כל צליל של הודעה הקפיץ אותי פתאום. אלי העלה את הילדים להתקלח, ואני נשארתי לחתוך סלט ולהכין כריכים לילדים למחר בבוקר. הילדים ירדו ואכלו ארוחת ערב. שוחחנו קצת על מה שעבר עליהם באותו יום. יהלי סיפר לי על חוג הג׳ודו ועל זה שהיום הגיעו לחוג כמה בוגרים ועשו להם הצגת תכלית על קרבות ג׳ודו מתקדמים. בסוף הארוחה נישקתי את הילדים ושלחתי אותם למעלה. אלי היה במקלחת. שניות אחרי שהילדים פינו את המטבח שמעתי הודעה נוספת. זו הייתה הודעה מעמית. אני מניח שאם תיתני לזה צ׳אנס, תביני שאני לא סטוקר ולא מטרידן והמשיך: אבל שוב, אם אין לך בכלל עניין, אני לא אכתוב שוב

​

רגע אחד עמית או איך שלא קוראים לך... כתבתי, עדיין עם הכי מעט סבלנות שהצלחתי לגייס, למה לוקח לך שעות להגיב? אני לא יודעת אם אתה מבין, אבל זה כשלעצמו מרגיז ואני לא צריכה עוד סיבות לכתוב לך שאין לי עניין יותר. ידעתי שאפילו שהתלוננתי על זה שהוא לא מגיב מהר, ייקח לו זמן להגיב. אוף... אני שונאת שמאלפים אותי. אבל אז הפתעה. דנית, את אוהבת כשיורים מהמותן או כשיורים מדויק בין מטרות? הופה-הופה, נראה לי שמדובר באיש צבא או באיש כוחות הביטחון לפי השאלה. קודם כול סחתיין עליך שאתה יודע גם להגיב מהר, כתבתי לו בסוג של התלהבות. נראה לי שההתלהבות נבעה בעיקר מזה שלא הייתי צריכה להתייבש עד שהתגובה שלו הגיעה. אולי אני אייבש אותו קצת עכשיו? חשבתי לעצמי, אבל החלטתי לזרום. הרי אחד היתרונות הכי חסרוניים שלי הוא שאני די אימפולסיבית. בדיוק שמעתי שאלי יוצא מהמקלחת. עוד שתי דקות הוא למטה ולא אוכל להמשיך. פתאום פינג נוסף. עכשיו גם את אימצת את הגישה של לירות בין כוונות ולא לירות מהמותן? עם אימוג׳י מחייך נבוך. הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר, אבל החלטתי לא להיסחף לשיחה במושגים שלו. הרגיש לי שאם ננהל דיון במושגים שלו הוא ישלוט לחלוטין בשיחה. המשך יבוא... כתבתי לו משום מה הודעה סתומה. כל מה שהוא שלח היה אימוג׳י עם חיוך ו... זהו. מי זה????? מה זה????? איפה זה????? כמה זה????? למה זה????? למה אני????? למה אני מבזבזת על זה זמן ואנרגיה? הרגשתי ששמונת אלפים שאלות רצות לי בראש.